גן לאומי אפולוניה
הארכיאולוג הצרפתי שארל קלרמון גנו, שחפר גם בתל גזר, פיתח תיאוריה שמסבירה מדוע האתר מכונה בשני שמות - ארשוף ואפולוניה.
לטענתו, השם ארשוף שהינו הראשוני מבין שני השמות, נובע מהממצאים שנחשפו באתר מהתקופה הפיניקית (מאות 6-7 לפנה"ס) עת עם כנעני שהמקרא מכנה אותו בשם צורים וצידונים, שכן לחופו של הים ותושביו עסקו בדיג, בהפקת צבע תכלת מרכיכה בשם ארגמון, המליחו דגים, הפיקו מלח וסחרו עם עמי המרחב ועל כן הקימו ערי חוף.
אחת מערי החוף שהפיניקים בנו הייתה באתר, שאותה הקדישו לאל גורמי השמיים הברקים והרעמים שהוא האל רשף ולכן קראו למקום ארשף\ארשוף.
השם אפולוניה, השתרש בתקופה מאוחרת יותר, התקופה ההלניסטית (מאות 3-4 לפנה"ס) עת היוונים שכבשו את המרחב הסבו את שמה של העיר לשמו של אל גורמי השמיים שלהם שהוא אפולו ומכאן השם אפולוניה.
מהתקופה הרומית, הממצא העיקרי שניתן לראותו באתר הוא מבנה המכונה בשם 'הווילה הרומית'.
בתקופה הביזאנטית, שמהווה שיא התיישבותי במרחבי א"י, הגיעה העיר לשיאה, עת התפרסה על כ-270 דונם, לעומת 90 דונם בתקופות המוקדמות והמאוחרות לתקופה הביזנטית.
הביזאנטיים בתקופתם הוסיפו לאתר שם נוסף בשם סוּזוֹסָה, שיש שמפרשים זאת ככל הנראה על שם ישוע.
אחרי התקופה הביזאנטית המוסלמים כובשים את האתר ומי שמשקם אותו הם הפאטימים ששלטו גם בירושלים וגם על אזור החוף עד הכיבוש הצלבני.
שושלת הפאטימים שייכת לזרם השיעי שמרכז כוחו היה במצרים, זרם שנקרא על שמה של פאטימה, בתו של הנביא מוחמד ואשתו של עלי החליף ה-4 לאחר מותו של מוחמד.
האתר נכבש מחדש על ידי הצלבנים ולאחר התקופה הצלבנית לא נשאר הרבה מהישוב היות שמי שכבש את ערי החוף הצלבניות, כחלק מגירושם הסופי מא"י הם הממלוכים שפחדו מאד שמא הצלבנים יחזרו שוב למרחב ועל כן הרסו בשיטתיות את כל ערי החוף הצלבניות.
פרוש המילה ממלוכי הינו עבד ואכן הממלוכים היו חיילים עבדים שנחטפו בצעירותם מביתם, הוכנסו למחנות צבאיים והוכשרו כחיילים מעולים, תהליך שנועד להגן על החליפים, אך ברבות השנים שכוחם גבר, הם הצליחו להקים במצרים ישות עצמאית וממנה יצאו לכיבושים נוספים במרחב.
הממלוכים השפיעו רבות על ההיסטוריה של האימפריה המוסלמית ובהתנהלותם החיילית סיפקו השראה גם לצבאות אחרים כדוגמת היניצ'רים שהיוו כוח עזר של האימפריה העות'מאנית.
אחרי ההרס הממלוכי, האתר היווה אזור חרב ושומם שמדי פעם התיישבו בו זמנית רועי צאן, נוודים, גנבים וכו'.
בתקופה העות'מאנית הכיל האתר משרפות לייצור סיד, תהליך שראשיתו בריסוק סלעי גיר ולוחות שיש ובהמשך שריפתם בתנורים עד להפיכתם לסייד, מוצר שנדרש ע"י התושבים לטיוח וצביעת הבתים.
השריד העיקרי באתר הינו מהתקופה הצלבנים, שחלקה הראשון היה בשנים 1187-1099 ונקראה בשם 'מלכות ירושלים הצלבנית' שבירתה ירושלים ותקופה שנייה שהשתרעה בשנים 1291-1191 שנקראה באותו שם אך בירתה הייתה עכו.
ההפסקת השליטה הצלבנית בא"י הייתה בגלל התבוסה שנחלו הצלבנים אל מול חיילותיו של צלאח א-דין למרגלות הר הגעש בקרני חיטין ב-4.6.1187 והוכרחו לשוב לאירופה ושם במשך 4 שנים הם הפיקו לקחים מתבוסתם ונכון ל-1191 הם חוזרים במסע צלב נוסף הנקרא מסע הצלב ה-3 שבראשו עמד המלך האנגלי ריצ'ארד לב ארי, במטרה לכבוש את הארץ מחדש, מסע שבו הצלבנים אינם מצליחים לכבוש את הארץ כולה ואף לא את ירושלים, אלא את מישור החוף בלבד.
על אפולוניה בתקופה הממלכה ה-1 המעט שיודעים הוא שישב בה נסיך בשם ז'אן דרסור וכשהוא מת ובאין לו בנים, בתו נישאת לבן משפחה צלבנית עשירה מאוד, משפחת איבלין וכך דרך הבת, עוברת כל הנחלה למשפחת איבלין, שדור לאחר מכן מקבל את השם באליאן ובתחום נחלתם נבנית בעיקר בתקופת ממלכה ירושלים ה-2 מצודה גדולה.
הממלוכים המגיעים במסע כיבושם לא"י ב-1260 עסוקים בעת ההיא בהדיפת הפלישה המונגולית בקרב המנהל על גדות מעיין חרוד-'עין ג'לות' בפיקודו של המצביא הממלוכי בייברס ורק לאחר הדיפת המונגולים, מתפנים הממלוכים לכיבוש את שאר אתרי א"י וביניהם ב-1265 את המצודה שבאתר.
אפולוניה חרבת סופית והצלבנים עוזבים את האזור לתמיד.
קישור למסלול טיול מומלץ המכיל את האתר.